בין הגשר הצר שקוראים לו איפשהו לבין הגשר הצר יותר של בכלל חיפשתי זמן.
זמן שלא נמדד בשניות, דקות או שעות ולזמן הזה אין אפילו מחוגים שנעים קדימה נשארת רק האפשרות להניע אותם אחורה ברגרסיה בטוחה איפשהו שקוראים לו ילדות.
אני זוכרת את הילדות שלי ,נמרחת על חיוך חצי אבטיח וסנדלים שזורות לקוצים שהקדימו כאבו של עולם.
מצפון רחב מאיר לב רחב שבין הנדנדות והברושים מריח הוא כמו חומר נהדר לאלבום שעוד אשמע ברכבת.
בין זיכרונות צרובים כמו דיסק ישן שאתה מתעקש להפעיל בזמן נסיעה כי יש את השיר ההוא שאם תנגן אותו עכשיו הוא יוציא ממך דמעות ושתיקה שאחרה לפני הריב הנורא הזה ,שהיית צריך לדבר פחות.
מגלשות לארגז חול שנדמה היום לבריכת בוץ מלאת חטאים ושאין באמת לאן לברוח.
חומה בינונית ,עליה למדתי לרצות גבוה ולכתוב על מחברת לא משומשת שירים.
להקה בהסוואה מנגנת שיראו את הסולנית הראשית.
הפחד מלא כלום ואולי להיות כלום הכתים את החולצות המצוירות עוד לפני שהחתמתי עשור.
בולטת מדי,יקראו לזה מיוחדת ,אולי לא רציתי פשוט להישאר קוריוז.
כשהשמש החליט לסגור חצי תריס ולפנות מקומו לאור הירח קבלתי תיק של מחשבות.
הייתי מכנה זאת: "מחשבות של גדולים".
רק לגדולים מותר לחשוב.
להפעיל את הסנכרון הבלתי נמנע הזה בין הרגש למחשבה ולגלגל זאת על הלשון כמו טעם לא ברור.
אהבתי לחשוב ושקיימת בכלל אפשרות כזאת לשבת ולחשוב על מה שבא לך. לחשוב בלי שיראו, יכנסו או ידפקו על הדלת ואפילו אולי להעיז לדבר בקול רם.
איכשהו המחשבות היו חושבות במקומי.
מתברר שזה תוקע אותך במקום כמו פחד.
מחשבות על מה אעשה כשאהיה גדולה ומנה של כל מעלותיי הפכה להיות המנה המומלצת אפילו יותר מהחצי מנה פלאפל בכניסה לרחוב שאני מכירה.
רצון משוגע להראות אישה הסתכם בדרך למסיבת כיתה אז מרחתי ליפסטיק חום והלכתי בגאווה סדוקה שהתנפצה לרסיסים שנייה לפני שנכנסתי בדלת והעלמתי משפתיי מה שרק אפשר.
פחדתי להתבגר ויותר פחדתי להעלם בעולם הזה של המבוגרים שתמיד היה נראה לי כסרט דמדומים שכל הדמויות בו אפלות והכול מסתכם שם בסקס, סמים ותל אביב.
דייט חפוז נגמר בריצה הביתה לחדר שאני מכירה וכל רצון למגע מעוד מישהו שהייתי מכירה היה נגמר בעצימת עיניים ושחזור סרט מצויר בציפייה שתהיה כאן באמת רכבת הפתעות.
המחשבה שאני אהיה מתישהו אמא והמחשבה היותר עמוקה שמישהו יקרא לי אימא תלשה ממני כל אמונה עיוורת שאימא היא כבר לא אותה אימא.
באוגוסט המקולל,שם העלי תאנה היו מתייבשים כמו המצב רוח חיכיתי לה על הגדר. נשענת עליו כי בשתיים וחצי אמורה היא להגיע.
כשבטקס הסיום שלי נמנע ממנה להגיע אולי שמחתי כדי שלא תראה אותי גדולה באמת .
הגעגועים קיימים תמיד.
חיים במציאות מבורכת שם המזל שלך משחק תפקיד מרכזי יותר מהשכל.
מתפכחים שכבר אין זמן, אין מקום אפילו לא לך.
תל אביב הפכה קרובה יותר מתמיד ואלתרמן הפך למוזה מושבעת.
המחשבה איך הייתה נראית תקופת הקלס על רצפת השכונה מול נעלי בלט עם מוזאיקה על רצפת פסיפס ומרפסת מעוגלת מעוררת עוד מחשבה.
מרתפים חשוכים עם פרצופים שצמאים לאושר ובעיקר אור נגמרו בכוסית שמזרימה לך את כל הפחדים, החרדות והבנאדם שהסתרת.
הבינה במשיכת האלוקות לקרקע והמשענת על אמונה מעולם לא היו חצויות וקרובות יותר כאחת.
זה מזכיר לי את הילדות.
מסיבות יום הולדת במדשאה, האמונה הפנימית שאזכה לגלגל את רולטת ההפתעות וההשגחה באותה מסיבת שבת, כך קראו לה, שאזכה בסל המתנות.
חוזרת בדרך הארוכה הזאת, מהקיוסק האדום עד לפנייה ימינה , מדברת עם קול שמזמן כבר אינו חבר דמיוני ששכחתי.
שנים של דירת אמצע בגוש דן המלווה בעשיית אוזני כאפרכסת למה שצריך והאובדן בגלל מה שמותר.
סקפטיות הפכה לביטחון המלא והמוטיבציה ממשיכה לדהור.
מכנה את עצמי בחריזות כבלשנית, דעתנית , כוחנית ואפילו בעלת עמוד שדרה שבינינו אבד עליו הכלח.
אווילות וכסילות מוצאות את מקומן הבטוח כשאת עדיין ילדה.
השאפתנות נגמרת ומתבטלת בשעת רצון שהדמעות נספרות בכר.
בהיסח דעת נפלתי מעולם הילדות לזמן הזה, למהמורה הבלתי נפתרת שתלויה לשם שינוי רק בי.
בגן העדן של ילדות,שם הכול היה פורח, מצלול רענן של מילים,תמימות ומשרוקיות צהובות בבריכה.
שם גיבבתי מילות ולא באמת נשאר אחד שלא צחק.
אילוסטרציה מדויקת של מה שלא צריך לקרות והצדקה בוטה לצמד המילים לא נכון.
היום, בשיאו של העשור השני בחיי, שהזמן כבר לא זמן והמילים הפכו קלות יותר מאי פעם הנחת מסתכמת בציפי משעשע של כשרון תקוע וגמירה לא מתואמת עם הנדרש באמת.
מנת המילים שאולי בסוף ניתן לקורא לה ספר היא הילדות שעליה ויתרתי, הבגרות שעמה השלמתי ואני באמצע שומרת את אותה משרוקית צהובה מפעם, מזכירה לעצמי שהתמימות לא נמסה.
כל הזכויות שמורות: אור-טל ביבאס חיים 2013.
אור-טל
